דפעמים נוטל בראוי לרבי בשנשבחו הנכסים מחמת עצמן וגם לרבנן בחפירה והוה שובלי כו' לקמן דף קכ"ד וק"ל: עוד אמר ר"י אמר שמואל ביתידות אהלים ודאי דחיקא לן לומר דשמואל אמר דבר זה שהאמת כן הוא דלא נטלו חלק בכורה כ"א במטלטלים ולא ראה המקרא דאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה וע"כ חלק בכורה בהדיי' דאל"כ לא ה"ל לקרא לאחשובינהו כדכתבו תוס' לכך אמינא דשמואל לא אמר דבריו להיות האמת כן הוא רק דבא לתרץ קושיא אחת והיא דלמה ליה לקרא לאחשובינהו חבלי מנשה עשרה להורות דא"י מוחזקת הלא מקרא דכתוב באורייתא ילפינן כן דהלא כתיב והעברת את נחלת אביהן להן זו חלק בכורה כדכתיב והעברת כל פטר רחם כדלעיל לכך קאמר ביתידות אהלים כלומר אי לאו קרא דיהושוע ה"א דלא נטלו כ"א ממטלטלים חלק בכורתם מיתידות אהלים לכך הוצרך לן קרא דיהושוע ורבה דמותיב עליו אפשר דלא הבין כוונתו או דהבין ולא בא אלא לפרש ודוק: בגמרא מיתיבי א"ר חידק' כו' וראויה היתה פרש' נחלות כו' אפשר לפרש הואיל דמצינו דעת אחת בדברי חז"ל ורש"י הביאו בחומש אשר סבר דמשה שכח הדין דבנות צלפחד אף דכבר ידע באשר נענש על אומרו והיה הדבר הקשה יביאון אלי ולפי זה ודאי לאו משום זכות בנות צלפחד נאמרה על ידיהן רק משום עונשו דמשה וגם לפי זה ודאי ה"ל למשכח כולו ולא לידע מקצתו וא"כ שפיר קאמר אחר שאמר יודע היה משה רבינו כו' וא"כ אין זה אמת דשכח משה תלמידו רק דלא ידע מה יעשה מהחלק בכורה דאכתי לא נאמר לו וא"כ שפיר קאמר מהשתא וראויה היתה פרש' נחלות כו' וק"ל. ולכך הוצרך להביא גם הא דמקושש דלא תימא הלא ע"כ התם צריכנא לומר דשכח תלמודו דמאי ראוי כו' ואיזה זכות יאמר לו למקושש עד שנאמר שזכה המקושש ונכתבה על ידו לכך קאמר דהתם נאמר אפכא שנתחייב מקושש כו' ואמרתי לפני תלמידי דרך צחות אמאי דהוצרך ר"ח לומר דשמעון השקמוני הי' מתלמידי ר"ע ומאי אכפת לן בזה דלא תימא היאך אפשר לומר שנתחייב המקושש ונכתב על ידו הלא המקושש לשם שמים נתכוון כדהביאו תוס' לקמן בשם המדרש לכך קאמר שהי' מתלמידי ר"ע וא"כ ע"כ סבר כר"ע רבו ור"ע ע"כ סבר דלאו לשם שמים נתכוון דמצינו בשבת פ' הזורק דאמר ר"ע מקושש זה צלפחד ויליף לה בג"ש וקמהדר ליה ר"י ב"ב עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כסיתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק כו' והנה נראה דריב"ב סבר דלשם שמים נתכוון המקושש ולכך כיסתו התורה ור"ע סבר דלאו לשם שמים נתכוון דלדיד' ודאי לא כסיתו התורה דהלא הג"ש אשר הי' מקובל הוה כאלו פירשו התורה בהדי' וגם מדכתיב בצלפחד בחטאו מת ש"מ דלאו לשם שמים נתכוון וק"ל: בתוס' ד"ה שנאמר כו' עד וצריך לומר כו' בזה א"ש מאי דלכאורה הוה אפשר לדקדק מאי קמ"ל דאמר יודע היה משה רבינו דחייב מיתה והא מילתא דפשיטא היא מדכבר נכתב הקרא בהדי' ובפירוש מחלליה מות יומת אבל לפי דבריהם א"ש דהוה אפשר לומר דאינו חייב מיתה כלל וכר"י וק"ל. והנה ודאי קושית המרש"ל ליתא כלל מאן דמעיין שפיר התם. אבל קצת יש לדקדק אגוף הסוגיא דהתם דמקשה לדר"י דאמר דצריך להודיע באיזה מיתה ימות ממקושש והוצרך לומר דמקושש הוראת שעה היתה ולמה לא נאמר דבאמת הם התרו עליו מיתת סקילה וכוונו לדין האמת ומשה הי' מסופק אם הוא חייב סקילה ושפיר התרו בו או אם אינו חייב סקילה רק מיתת חנק ולא ידע משה כלל דצריכנא להתרות בי' באיזה מיתה ימות או דסבר מותר לדבר חמור היה מותרת לדבר קל וא"כ שפיר קאמר ר"ש השקמוני דמשה ידע דחייב מיתה ולא ידע כו' וק"ל:. ע"ב בגמ' ופשטו ליה תרוויי' כו' אפשר לפרש דפשטו ליה דהא דכתיב מורשה יפורש מורישין ואינן יורשי' והיינו דלא כמ"ד לבאי ארץ דלדידי' המתים יורשי' את החיים ולא שיוך א"כ לומר בהו מורישי' ואינן יורשי' ודלא כרשב"ם וק"ל: עוד בגמ' אלא סרס המקרא ודרשייהו הא דקאמר לישנא דדרש' אפשר לומר ולפרש מאי דמצינו במדרש דאמר רשב"ל יודע היה משה רבינו את הדין אלא שבאו לפני שרי עשרות תחלה א"ל דין נחלות הוא ואין זו שלנו אלא של גדולים ממנו באו לפני שרי חמשים ראו שכבדו אותם שרי עשרות אמרו אף אנו יש גדולים ממנו וכן לשרי מאות כו' אמר משה, אם אומר אני להם את הדין אטול את גדולתן א"ל אף אני יש גדול ממני לפיכך ויקרב משה את משפטן לפני ה' ע"כ וזהו ודאי דרך דרש הוא דפשטי' דקרא לא משמע כן וגם לפי זה ע"כ הקרא לאו כסדר נכתב וא"כ שפיר קאמר סרסהו ואח"כ דרשהו דאל"כ א"א לומר בי' הדרש ק"ל: עוד בגמרא תנא בנות צלפחד חכמניות הן כו' מלמד שהי' משה רבינו יושב ודורש בפרשה יבמו' נקרא זה חכמה דכבר אמרו חז"ל בפרקי אבות איזה חכם שואל כענין ופירשו המפרשים דאינו שואל דבר מה בשרבו עוסק בענין אחר ומשיב כהלכה קאי על הרב דאם התלמיד שואל כענין אזי יוכל הרב להשיב כהלכה כמו דאמר ר"ח לרב בריש מסכת שבת ובזה יפורש היטב מאי דאמר הש"ס מיד ויקרא משה כו' ומאי האי דקאמר' מיד אלא הואיל דאמר' דשאלו אותו כענין ואפ"ה לא ידע הדין א"כ ודאי עדיין לא נאמר לו הדין ולמה ימתין דאלו שאלו אותו שלא כענין הוה אפשר דכבר נאמר לו הדין רק דצריך עדיין התישבות לעיין בו הואיל דשאלו שלא כענין וזה אמרתי דרך צחות לפני תלמידי: לעיל בגמרא ואי ס"ד מוחזקה היא מאי מספק' לי'. ודאי אי אינה מוחזק' אפשר דהי', מסופק אי הבכור נוטל כראוי כבמוחזק או לא. וא"ת הלא אי אפשר לומר דהיה מסופק בכך דא"כ היאך מהדר לי' הקב"ה כן בנות צלפחד דוברות אפשר דהן לא שאלו ממנו כלל חלק בכורה מנחלת ארץ ומשה הוא דקא טעי וסבר דאף חלק בכורה שייך להן ומהדר ליה הקב"ה כן בנות צלפחד דוברות דכמו ששאלו הן תתן להן ולא כמו שעלה על דעתך וק"ל. והקשני בני הבחור משה שי' ומאי קושי' דלמא משה היה מסופק בדבר אחר והוא דדלמא צלפחד מת קודם שמת חפר והיה מסופק אם זה נקרא ראוי או לא ועיין לעיל במתני' ברשב"ם ובתוס' וק"ל:. בגמרא איני והאמר ר"ח נסת פחות' מבת ך' כו' ודאי דחיק' לן פירוש הרשב"ם דקושיתו תהי' דלא היה להן להתעכב ולמה לא הלא אין האשה מצוות אפריה ורביה וגם מאי דקאמר והיאך היה אדם נושא אותן הידע כל עולם ענין הזה מאי דאמר רב חסדא ואמינא הואיל דמצינו דבאו ראשי אבות דבני מנשה לפני משה ואמרו את אדוני צוה ה' כו' ומגורל נחלתינו יגרע ומשה השיב על כך וציוה להן להנשא לאחד מבני השבט ההוא ואי איתא דלא היו ראויות לילד עוד, ולמה ציוה משה להן להנשא דוקא מבני אותו שבט הלא לא יוכל לבא לידי הסבת, נחלה. וא"ת דמ"מ יוכל לבא לידי הסבת נחלה ע"י הבעל דיורש, אותה אפשר דמאן דמקשה מקשה למ"ד דירושת הבעל לאו דאורייתא הוא וגם אפשר אפי' למ"ד דהוה דאורייתא מ"מ בקרא משמע דבתרי הסבת' נחלה קמיירי וק"ל ועיין לעיל דף קי"ג: ובזה א"ש דהוצרך לומר דנעשה להן נס כיוכבד ש הבשר כו' ולא הוה די לי' אם יאמר דנעשה שילדו דא"כ אכתי הוה קשה מהיכן ידעו הם דיעשה להם הקב"ה הנס וק"ל: לעיל והתני' בת א"ר ירמי' סמי מכאן בת. ודאי דחיקא לן לומר דר"י רוצה להגיה ממש ולמחוק תיבת בת וגם מאי דקאמר תיבת מכאן. ואפשר לומר דבאמת הא: דקאמר בת אדבר אחר נשנה רק דהתנא טעי במילתי' ואפשר דה"ק אילו היתה בת כלומר אילו לא באו מחמת אביהם רק מחמת אמם שהיתה בת חפר לא דברו דשפיר ידעו דאין הבת יורשת במקום בן, וכבר הי' כמה בנים לחפר והתנא דקא טעי במילתי' ואמר דבריו אמאי דאמרו